פסק-דין בתיק עת"מ 56086-10-12

1.         לפניי עתירה מינהלית המופנית נגד החלטת יו"ר ועדת ההשגה לזרים במשרד הפנים (עו"ד שרה בן-שאול - ויס), מיום 11.10.12, בתיק מס' 215/12, בגדרה נדחתה השגה שהגישו העותרים על החלטת ראש דסק צפון של המשיב מיום 22.2.12, שלא להעביר לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים (להלן - הוועדה הבינמשרדית) את בקשת העותרים לקבלת מעמד בישראל.

            במהלך הדיון בעתירה הופנה ב"כ העותרים לפסק-דין שניתן על-ידי לאחרונה בנסיבות דומות (עת"מ 7730-06-12 Atahan Deniz נ' משרד הפנים (27.12.12)). לאחר שהשלים טיעוניו, ביקש ב"כ העותרים לעכב את מתן פסק-הדין עד ליום 21.1.13, כדי לאפשר לו לשוחח עם מרשיו ולשקול האפשרות להודיע על חזרה מהעתירה, אגב מתן תקופת התארגנות של כחודשיים לעותרים לקראת עזיבת הארץ. אתמול נתקבלה הודעת העותרים ,מיום 21.1.13, לפיה הם מבקשים כי יינתן פסק-דין בעתירה.

הרקע העובדתי

2.         אפנה תחילה לסקירת הרקע העובדתי העולה מכתבי-הטענות על נספחיהם.

עותר 2 (להלן - העותר) הנו אזרח טורקיה, יליד 1958, אשר נכנס לראשונה לישראל ביום 19.1.00 ברישיון עבודה מסוג ב/1 כעובד בענף הבניין. רישיונו של העותר הוארך מעת לעת עד ליום 1.6.06. ביום 21.5.06, בעקבות קבלת דיווח על נטישת העותר את מקום עבודתו, נעצר העותר בגין שהייה ועבודה בישראל שלא כחוק. הוא הובא למחרת היום לפני הממונה על ביקורת הגבולות, וטען כי הוא נמצא בארץ בגפו. לאחר שמיעת טענותיו, הוצאו נגדו צווי משמורת והרחקה. באותו היום הגיש ב"כ העותר בקשה בכתב לשחרר את העותר מהמשמורת, מן הטעם שבכוונתו להגיש תביעה נגד מעסיקיו הקודמים, אשר לטענתו לא שילמו לו את שכרו. ביום 24.5.06 הובא העותר לפני בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, ובמסגרת הדיון הוחלט לאשר את צו המשמורת ללא שינויים. באותו היום שלח ב"כ העותר בקשה, בגדרה ביקש לשחרר את מרשו מהמשמורת לצורך מיצוי תביעה שהגיש נגד מעסיקיו. בית הדין לביקורת משמורת אישר את שחרור העותר בתנאים מגבילים, לרבות הפקדת ערובה כספית, איסור עבודה בישראל והתייצבות ביחידת ההגירה פעמיים בשבוע. העותר, שנדרש לצאת מישראל עד ליום 30.7.06, יצא מן הארץ רק ביום 6.8.06, ולנוכח הפרת תנאי השחרור שנקבעו - חולטה הערבות שהפקיד.

ביום 11.1.07 נכנס העותר לישראל באשרת תייר לשלושה חודשים, ואשרתו הוארכה עד ליום 31.5.07. במועד זה לא יצא העותר מישראל והוא נשאר בארץ שלא כדין. ביום 4.8.08 נעצר העותר בשנית. הוא טען, כי הוא שוהה בארץ בגפו, ומסר כי ברצונו להישאר בישראל ולעבוד בה. הוצאו נגדו צווי משמורת והרחקה, אשר אושרו ביום 7.8.08 על-ידי בית הדין לביקורת משמורת. בהמשך, ביום 28.10.08, הורחק העותר מישראל.

            העותר חזר לתחומי המדינה ימים ספורים לאחר הרחקתו ממנה, ועל-פי הצהרתו - הסתנן לישראל ביום 9.11.08. כחודשיים לאחר מכן, בתחילת חודש פברואר 2009 הגיש העותר בקשה לקבלת מעמד של פליט. ביום 18.11.09 נופקה לעותר אשרה מסוג 2(א)5, שתוקפה הוארך מעת לעת עד ליום 11.12.11, ומאז שוהה העותר בישראל שלא כדין. במכתב שנשלח לעותר ביום 11.12.11 מהוועדה המייעצת לענייני פליטים, נמסר לעותר כי בקשתו לקבלת מעמד פליט נדחתה, הואיל ועניינו אינו בא בגדרם של תנאי אמנת הפליטים, ובין-השאר משום שהגעתו לישראל נבעה ממניעים כלכליים.

3.         עותרת 1 (להלן - העותרת) היא אזרחית הפיליפינים, ילידת 1973, אשר נכנסה לישראל ביום 21.5.04 על-פי רישיון עבודה מסוג ב/1 בענף הסיעוד. רישיונה הוארך מעת לעת עד ליום 23.4.10, ומאז היא שוהה בישראל שלא כדין. ביום 7.2.10 פנתה העותרת ליחידת מבקשי המקלט. היא זומנה לראיון ליום 2.3.10, אליו לא התייצבה. ביום 5.10.10 התייצבה העותרת פעם נוספת במשרדי יחידת התשאול, והגישה מסמכים לצורך קבלת זימון לראיון. כשנשאלה, מדוע לא הגיעה לראיון הקודם אליו זומנה, ענתה כי נבצר ממנה להתייצב לראיון מחמת עבודתה. הואיל והעותרת לא התייצבה לראיון בתאריך שנקבע לה, ולא סיפקה הסבר מוצדק לכך, נסגר תיק הבקשה שהגישה, ונמסרה לה הודעה על כך.

4.         ביום 25.10.11 התייצבו העותרים בלשכת המשיב בתל-אביב, והגישו באמצעות בא-כוחם בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים. בבקשה נטען, כי השניים הכירו בשנת 2004 באמצעות חבר משותף, וביום 7.6.10 נולד בנם. בנוסף נטען, כי אין לעותרים אפשרות לצאת מישראל מבלי לפרק את התא המשפחתי, זאת הואיל והעותר אינו מסכים להגר לפיליפינים, מדינה נוצרית שהעותר אינו מכיר את שפתה ותרבותה, וכי גם העותרת אינה מסכימה להגר לטורקיה, בהיותה מדינה מוסלמית שהעותרת לא מכירה את שפתה ואת תרבותה. יצוין, כי הבקשה הוגשה במקביל לבקשה שהגיש העותר לקבלת מעמד של פליט; וכאמור, הודע לעותר ביום 11.12.11, כי בקשתו לקבלת מעמד של פליט נדחתה.

            ביום 2.2.12 החליטה ראש דסק צפון במשרד הפנים, שלא להעביר את בקשת העותרים לדיון בוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים. דחיית הבקשה נומקה  הן בנסיבות שהייתם של העותרים במהלך השנים, הן בעובדה שהעותרים לא הוכיחו כי עשו ניסיון להשיג אזרחות זה במדינתו של זו, והן בכך שבקשתם אינה מעלה טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים הבאת עניינם לפני הוועדה הבינמשרדית.

ההשגה שהגישו העותרים לוועדת ההשגה לזרים

5.         ביום 20.3.12 הגישו העותרים השגה על החלטת ראש הדסק, לוועדת ההשגה לזרים. בהשגה טענו העותרים, בין-השאר, כי החלטת ראש הדסק התעלמה מנסיבותיהם המיוחדות ומהטעמים ההומניטאריים, שעיקרם - טובת ילדם של בני-הזוג ומניעת קרע בתא המשפחתי, זאת לנוכח העובדה שהעותר אינו מעוניין להגר לפיליפינים והעותרת אינה רוצה להגר לטורקיה.

6.         בהחלטה מפורטת ומנומקת, מיום 11.11.12, נדחתה ההשגה על-ידי יו"ר ועדת השגה לזרים. בהחלטה נקבע, בין-השאר, כי אין כל עילה להיעתר לבקשת העותרים לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים; כי הטענה לפיה אין העותרים מוכנים להגר איש לארצו של רעהו, היא טענה מקוממת, ואין בה כל טעמים הומניטאריים המצדיקים מתן מעמד בישראל; כי דרישת העותרים למתן מעמד בהתחשב בלידת ילדם בישראל, אינה תואמת את מדיניות שר הפנים, החוק, נהלי המשיב והפסיקה; וכי אין כל עילה להתערב בהחלטת ראש הדסק שלא להעביר את הבקשה לוועדה הבינמשרדית.  על החלטת ועדת ההשגה הוגשה העתירה דנן.

תמצית טיעוני הצדדים

7.         העותרים מלינים על החלטת משרד הפנים, ועל החלטת יו"ר ועדת ההשגה. הם ממקדים את טיעוניהם בשלושה טעמים עיקריים. ראשית, משיגים העותרים על היעדר קריטריונים ברורים שלפיהם ייקבע מהו שיקול הומניטארי, ומהו שיקול שאינו עונה לטעם זה. שנית, טוענים העותרים כי יש לראות בהיעדר היכולת של כל אחד מהם להגר למדינתו של השני, משום טעם הומניטארי המצדיק העברת עניינים לוועדה הבינמשרדית. שלישית, גורסים העותרים, כי עקרון טובת הילד, על-רקע לידת בנם בישראל, מחייב אף הוא את ההעברת בקשתם לבחינת הוועדה הבינמשרדית.

8.         המשיב גורס שיש למחוק את העתירה על הסף, מחמת חוסר נקיון כפיים. בהקשר זה מציין המשיב, כי העותרים שוהים בישראל ועובדים בה באופן בלתי חוקי; כי העותר הסתנן לארץ בשנת 2008 לאחר שנעצר והורחק מתחומה, כי העותרת המשיכה לשהות בארץ לאחר שפג תוקף האשרה שנופקה לה; כי כל אחד מהעותרים הגיש בקשת סרק לקבלת מקלט מדיני, שנדחתה; וכי השניים נמנעו מלפרט בעתירתם את דבר שהייתם הבלתי חוקית בישראל, במהלך כל השנים. על-רקע האמור, סבור המשיב כי התנהלות העותרים מעידה על כך שענייננו בעתירת סרק שכל מטרתה אינה אלא "להרוויח זמן" ולהמשיך לשהות בישראל ללא כל בסיס בדין. המשיב גם מבקש לדחות את העתירה לגופה. לגרסתו, עמדת ראש הדסק במשרד הפנים, לפיה בקשת העותרים אינה מעלה כל טעם הומניטארי שיש בו כדי להצדיק מתן מעמד בישראל, ניתנה בסמכות בהתאם לנהלים, והיא ראויה וסבירה בנסיבות העניין; שכן הבקשה, על פניה, אינה מגלה כל טעם הומניטארי מיוחד, המצדיק להביאה לדיון בפני ועדת ההשגה. 

המסגרת הנורמטיבית

9.         על המסגרת הנורמטיבית הנוגעת להענקת מעמד מטעמים הומניטאריים, ונהלי משרד הפנים בעניין זה, עמדתי לאחרונה בפסק-הדין בעת"מ 7730-06-12 Atahan Deniz נ' משרד הפנים (לעיל), ואחזור על הדברים.

חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 קובע בסעיף 1, כי "מי שאיננו אזרח ישראל או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, תהיה ישיבתו בישראל על-פי רישיון ישיבה לפי חוק זה". הסמכות למתן רישיונות ישיבה בישראל נתונה על-פי סעיף 2(א) לחוק הנ"ל לשר הפנים, ושיקול-הדעת בהענקת הרישיונות רחב הוא, ונובע מאופי הסמכות וריבונות המדינה להחליט מי יבוא בשעריה (בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כ"ז(1) 113, 117 (1972); ובג"צ 758/88 קנדל ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 520 (1992)). בעניין זה, מפעיל משרד הפנים מדיניות מרוסנת, "לפיה תוענק לזרים אשרה לישיבת קבע בישראל במקרים חריגים ובהתקיים שיקולים מיוחדים" (עע"ם 1692/11 לטיסייה אורלה נ' מדינת ישראל - משרד הפנים (9.11.11), והאסמכתאות שם; וכן ראו: עע"מ 11538/05 זינאידה נטיוסוב נ' שר הפנים (25.11.07), בפסקה 5 לפסק-הדין).